<h1>נמוקי יוסף — קידושין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
והכא בגמרא [קידושין ע"ח ע"ב] דייקינן בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר, אלא לרבנן יכיר למה לי. ומפרקינן בצריך הכירא, כלומר דקרא לבכור הוא דאתא, וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו. ומתמהינן, למאי הלכתא, לתת לו פי שנים, אילו בעי למיתב ליה במתנה לא מצי יהיב ליה, לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכן, כלומר ודעתו ללכת עכשו למדינת הים, ואם יפלו הנכסים איך יתנם. לפיכך מעיד עליו עכשו, כדי שיטול בהם חלק בכורה. ואי לאו דאשמעינן קרא לא מצי זכי בהו כיון דלא מצי יהיב להו השתא. ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי, בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, כלומר ואותה שעה כשבאים הנכסים לאו בר מתנה הוא. ורבי מאיר לא אמר אדם מקנה אלא מנכסים שיבאו בשעה שיכול ליתנם. והשתא אהני ליה קרא להכי דשקיל פי שנים מינייהו. ומאי דאמרינן הכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, לאו למימרא שאם יכול לדבר ודעתו מיושב עליו שלא תהיה מתנתו מתנה. דהא בהדיא תנן במסכת שמחות [פ"א] ובריש אהלות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום ופוטר מן היבום. ואפילו בדבר שצריך מעשה אמירה והקנאה, כדאמרינן בערכין [ו' ע"ב] גוסס נודר ומעריך. ועוד אין לך גוסס בעולם ממי ששחטו בו שנים או רוב שנים או צלוב או מגויד, שגיטו גט בשדעתו מיושבת עליו, כדאיתא התם פרק מי שאחזו. והוא הדין להאי. וכיון דגיטו גט ודאי מתנתו מתנה. אלא הכא משום שאינו יכול לדבר ונטרפה דעתו ונשתתק, שכך סתמן של גוססין. וכן פירש רבינו יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל. והסכימו עמו האחרונים ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, דמהא דמקנה ליה נכסים שנפלו לו [וכו'] לר"מ, שמעינן לרבנן בנכסים שבאו לעולם, שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב. דהא הכא קני כל נכסים דנפלו לו קודם גסיסה, ואע"ג דלא ידע מאי נפל ליה ומאי קני ליה, ולא איצטריך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק י"א מהלכות מכירה [הט"ז], שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד, שזה כמו מתנה, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. ועוד הביא ראיות אחרות. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין כ"ז ע"א] נתון ליהושע. היינו ר' יהושע בן חנניה שהיה לוי, כדמוכח בערכין [י"א ע"ב] דאמרינן התם מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. אלמא לוי היה. מקומו מושכר לו. ונתן לו ר' יהושע פרוטה בשכר המקום, ונמצא המעשר נקנה עם הקרקע בכסף. והכי מסקנא דהך מילתא במסכת מעשר שני. ושכירות היינו מכר. והמעשר היינו מתנה. וש"מ דמטלטלין דמתנה נקנין אגב קרקע של מכר. שדה לאחד. אם אמר לאחד קנה השדה לעצמך ואגבו יקנו מטלטלין לפלוני, מי קנו ליה או לא.
<h2>דף יח.</h2>
וכתב הריטב"א ז"ל, אינה משתלמת אלא בסוף. ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון. וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים, דמלוה היא גבייהו. מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו, כיון דקיימא לן [ב"מ ס"ה ע"א] שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. ופועל שיכול לחזור בחצי היום [שם ע"ז ע"א], היינו תוך מלאכתו. ולפיכך נוטל שכר חצי היום. וכל תוך מלאכתו תוך זמנו הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים. וכן קבלתי מפי מורי נ"ר, עכ"ל.
<h2>דף כא:</h2>
[קידושין נ' ע"א] דמצוה לשמוע. כלומר נהי דהלכתא כרבא מיהו מהא לא איריא, דהכא פיו ולבו שוין, דמצוה לשמוע דברי חכמים. ואית לן לאחזוקי להאי שמקיים מצוה וגומר בלבו לקיים דברי ב"ד. הילכך בגט המעושה בישראל כדין אם אמר רוצה אני כשר. ואם מסר מודעא אגיטא לא מהני גיטא עד דמבטל ליה למודעיה. וכי אנסי ליה לבטולה, כיון דאמר רוצה אני כשר, כדמוכח בערכין [כ"א ע"ב]. מה שאין כן במעושה שלא כדין, שאע"פ שאמר רוצה אני כיון שהוא אנוס מתחלתו בגופו או בממונו או בנדוי וחרם ושבועה פסול, ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שיאמר רוצה אני, לא אמרינן דאגב דארצי זוזי גמר ומגרש. ואפילו בטל כל מודעות שמסר לא מהני עד שיבטלם ברצון נפשו ולא אשתמודענא ביה שום אונסא. וכן קבלתי מפי מורי נ"ר. לשון הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין י"ד ע"ב] מתניתין. אין להאריך בפירושא דמתניתין, דקיימא לן אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כדאיתא בערכין [כ"ט ע"א] ולקמן פרק האומר [ס"ט ע"א]. וטעמא דבעינן דמצי למקרי ביה עד שנת היובל יעבוד עמך.
<h2>דף ל:</h2>
[קידושין כ' ע"ב] בית בבתי ערי חומה. נגאל עד שנה ולא יותר, דכתיב והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו. ובעי אם נתן חצי דמיו בתוך שנה אי מפריק פלגיה או לא. גאולתו משדה אחוזה. דכתיב הכא ימים תהיה גאולתו וכתיב התם ומצא כדי גאולתו. ומשמע כדי גאולה שלמה ולא לחצאין. ואסיקנא מלישנא דברייתא דאמר מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שיפה כחו לגאול מיד ואין לוה וגואל ולא גואל לחצאין. ואתיא כרבנן דהלכתא כותייהו לגבי ר' שמעון. משמע מהכא דאי לאו מטעמא דקרא או מדהקלת בתחלתו שהחמרת בסופו, שהיינו אומרים גואל לחצאין. ולפיכך יש שלמדו מכאן שהממשכן בית ושדה גואל לחצאין. אבל יש מי שאומר דאפילו במקדיש שדה אחוזה דמסקינן בגמרא שגואל לחצאין, לא שיהא יכול לומר תן לי חצי שדי, אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי וחצי. וכיון דאפילו במקדיש שדה אחוזה, דגלי לן קרא בהדיא דגואל לחצאין, אינו יכול לומר תן לי חצי שדה, אחת יכול לדון לממשכן שדהו שלא כל הימנו לומר החזיר לי חציו. ואפילו לפירוש רש"י ז"ל, דסבר בבית בתי ערי חומה ללישנא דאם נגאל לחצאין שאם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה, י"ל דהכא חידוש הוא, דהא מכירה גמורה היא ורחמנא אוקמה אפדיון, וכיון דאקיל רחמנא גבי מוכר לא שנא כולה ולא שנא פלגא. אבל בממשכן דלא אקיל רחמנא גביה מצי אמר בעל המשכונה את לשעבודא דכולהו זוזאי משכנת לי כל השדה. הילכך אפילו יהבת לי פלגי זוזי לא מפריק פלגיה, דאנא לשעבודא דכולה קבלתיה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק האומר [ס"א ע"א]. ומיהו אם בא לפרוע לחצאין וישאר כל השדה בשעבודו, ודאי יש לו לקבל, דהא אמרינן [ב"מ ע"ז ע"ב] דמאן דאוזיף לחבריה ופרע ליה זוזא זוזא פרעון הוי, הרנב"ר ז"ל.
